מלחמת הצללים של ה-OECD: הפגיעה המכוונת בתעשייה הביטחונית הישראלית היא ניסיון להגן על ענקיות הנשק הצרפתיות; חשיפת שש המערכות הישראליות שמאיימות על נתח השוק של פריז.

הניסיונות החוזרים ונשנים של ממשלת צרפת, בהובלת ארמון האליזה, להטיל סנקציות או הגבלות על חברות ביטחוניות ישראליות בתערוכות בינלאומיות (כמו מיליפול ויורוסאטורי) אינם נובעים מאידאולוגיה בלבד, אלא בעיקר מאינטרס כלכלי צר ומתוח. מדובר במלחמת הצללים של ה-OECD: ההצלחה המוכחת והגמישות הטכנולוגית של תעשיות כמו התעשייה האווירית, רפאל ואלביט, גוזלת נתחי שוק משמעותיים מתעשיית הנשק הצרפתית המסורתית. הדבר מעמיד את הכלכלה הצרפתית, התלויה במכירות ביטחוניות, בלחץ הולך וגובר ומאלץ את הנשיא עמנואל מקרון להשתמש במנוף הדיפלומטי כדי להגן על הון עצמי של מיליארדי יורו.

מהפך היסטורי: הוויתור על התלות האמריקאית וההתנגדות הצרפתית

שורש המתיחות הכלכלית-ביטחונית הנוכחית בין צרפת לישראל נטוע עמוק בהיסטוריה, עוד מ-1967. האמברגו הצרפתי שהטיל הנשיא שארל דה גול על אספקת נשק לישראל, חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, אילץ את ישראל לבצע מהלך אסטרטגי כלכלי-צבאי דרמטי: מעבר מלא לתלות אמריקאית ופיתוח מואץ של תעשיות ביטחוניות עצמאיות.

ההיסטוריה הראתה כי המעבר מציוד צרפתי, שהתאפיין בחוסר אמינות תפעולית (כמו תקלת חשמל או נזילה הידראולית במטוסי המיראז'), לציוד אמריקאי אמין ומתקדם (כמו מטוסי הפאנטום עם מחשבי משימה ומכ"ם יעילים), השתלם. הלקח שנלמד אז – הצורך בשחרור מתלות ביצרנים זרים שעלולים להטיל אמברגו – מקבל משנה תוקף כעת. בעידוד צרפתי, מדינות מסוימות הטילו הגבלות על אספקת חומרי גלם ותתי-מערכות לישראל במהלך המלחמה הנוכחית, מה שמחזק את הצורך בכושר ייצור מקומי.

כיום, צרפת הפכה מספקית הנשק מספר אחת של ישראל למתחרה אגרסיבית, ולמעשה, אויבת כלכלית-מסחרית בתחום הביטחוני. למעט רכש נקודתי ויוצא דופן – דוגמת מערכת הגנת הלייזר של אלביט למטוסו של נשיא צרפת (המהווה הכרה שקטה בעליונות טכנולוגית) – צרפת עצרה כמעט לחלוטין רכש ביטחוני מישראל, ואילו לקוחות קלאסיים של פריז זונחים את דגמי הנשק הצרפתיים לטובת המקבילים הישראליים.

השפעת ששת המנופים הטכנולוגיים על הכלכלה הצרפתית

הלחץ המדיני הצרפתי הוא תגובה ישירה לכישלון המסחרי ההולך וגובר של תעשיית הנשק הצרפתית מול המערכות הישראליות. הפערים הטכנולוגיים והניסיון המבצעי המוכח של המערכות הישראליות מעניקים להן יתרון שוק מובהק. להלן שש המערכות שמכאיבות במיוחד לכלכלה הצרפתית:

1. "חץ 3" (Arrow 3): המכה בגרמניה הזכייה הגדולה ביותר של התעשייה האווירית (תע"א) הייתה אספקת סוללת טילי חץ 3 לגרמניה, בהיקף של 3.5 מיליארד דולר. הגרמנים, שהיו זקוקים לפתרון מהיר ויעיל מול איום הטילים הבליסטיים מרוסיה, בחרו במערכת הישראלית על פני ה-SM3 האמריקאי, ודחו את המאמצים הצרפתיים לקדם את מערכת ה-ASTER 30 שלהם. חץ 3 הוכיח עליונות טכנולוגית ברורה בדרגה אחת מעל המערכת הצרפתית, וגרמניה אף מקדמת הרחבה של הפריסה שתכסה את כל מערב אירופה.

2. "ברק MX": חדירה לאירופה ולים התיכון מערכת ההגנה האווירית הרב-שכבתית, ברק MX (של התע"א), נרכשה על ידי לקוחות אסטרטגיים כמו קפריסין, מרוקו וסלובקיה, והיא בדרך ליוון. המערכת, המיירטת ממטוסים ועד טילים בליסטיים בגובה נמוך, גוזלת לקוחות פוטנציאליים מצרפת. רק לחץ דיפלומטי כבד מצד פריז על דנמרק הביא לבסוף לרכישת גרסה של האסטר במקום הברק MX, המעיד על השימוש הבוטה במנופים מדיניים להשגת רווח כלכלי.

3. "קלע דוד": ניצחון בנאט"ו הבחירה של פינלנד במערכת קלע דוד של רפאל הייתה ציון דרך דרמטי: זו הייתה הפעם הראשונה שמדינה חברה בנאט"ו רוכשת מערכת הגנה אווירית כה מרכזית מישראל, במעוז הצרפתי-אירופי. הניסיון המבצעי המוצלח של המערכת נגד איומים מגוונים הופך אותה לאטרקטיבית יותר מול האלטרנטיבות הצרפתיות.

4. "ספייק" (Spike): הטיל שכבש את אירופה טיל הנ"ט (נגד טנקים) ספייק של רפאל החליף בהדרגה את טיל "מילאן" הצרפתי – הנשק שצרפת מכרה באופן נרחב מאז שנות ה-70. מדינות נאט"ו רבות, בהן ספרד, איטליה ובלגיה, עברו למערכת הישראלית, המיוצרת עבורן בגרמניה. ההיקף המסחרי של ספייק, שנמכר בעשרות אלפים, מייצג נזק כלכלי מתמשך לתעשיות הצרפתיות.

5. תותח "אטמוס" של אלביט: כישלון אמינות צרפתי בתחילת השנה, מרוקו הזמינה 36 תותחי אטמוס של אלביט בהיקף של מאות מיליוני דולרים, וזאת שלוש שנים בלבד לאחר שרכשה תותחי CAESAR מ-KNDS הצרפתית. הדיווחים על אמינות נמוכה ובעיות אחזקה בתותח הצרפתי הטו את הכף לטובת אלביט. מקרה דומה אירע בדנמרק, שהחליטה למסור את התותחים הצרפתיים שלה לאוקראינה ורכשה במקומם את תותחי האטמוס הישראליים. זהו איבוד שוק ישיר וממוקד בתחום שבו צרפת מתגאה במובילותה.

6. לוויין "אופק": הלקוח הצרפתי לשעבר מרוקו, לקוחה גדולה של צרפת מאז עצמאותה, רכשה לוויין ריגול ראשון מקונסורציום שהובילה ת'אלס הצרפתית ב-2013. אולם בשנה שעברה, המרוקאים הזמינו במקומו שני לווייני תצפית מתקדמים (גרסת יצוא של לוויין האופק של התע"א) במיליארד דולר. גם איטליה ואזרבייג'ן העדיפו לוויינים ישראלים, לעתים קרובות לאחר התמודדות ישירה מול הצרפתים.

המשמעות הכלכלית-דיפלומטית

הניסיונות של צרפת להטיל חרם או הגבלות על חברות ישראליות בתערוכות כמו מיליפול (אבטחה פנים) והסלון האווירי, הם מנוף דיפלומטי שנועד לשרת מטרה כלכלית ברורה: ליצור אי ודאות בקרב לקוחות פוטנציאליים ולפגוע בתדמית של התעשיות הישראליות כספק אמין ובינלאומי.

במקום להתמודד עם התחרות הטכנולוגית החזיתית בשוק, הממשל הצרפתי מעדיף להשתמש בזירה הדיפלומטית והפוליטית, כשהמלחמה בעזה משמשת כ"תירוץ נוח" – כפי שצוין בכתבה – לקידום האינטרסים של חברות הנשק המקומיות. נתח השוק של מערכות ביטחוניות הוא קריטי לכלכלת צרפת, והמאבק הנוכחי הוא ביטוי חריף של "קנאה כלכלית" על רקע ירידת דומיננטיות בתחומים שבהם צרפת נחשבה מובילה.

המקרה הזה משמש תזכורת חדה לישראל ולתעשיות שלה: ההצלחה המסחרית בשווקים בינלאומיים תמשיך לייצר חיכוכים דיפלומטיים עם מדינות שהאינטרסים הכלכליים שלהן נפגעים ישירות.