עימות חריף בין המדינה לבעלי קרקעות: סכסוכי הבעלות בנגב מאלצים את המדינה לבחון מחדש ביטול תוכניות פיתוח מקיפות ליישובים בדואים.

הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב מבקשת להקפיא ולבטל רשמית את תוכניות המתאר הכוללניות שהיא עצמה יזמה ליישובים לקיה וכסייפה.

ההחלטה הדרמטית נובעת מכשל מתמשך בהסדרת הבעלות על הקרקע, המשתק את הפיתוח הכלכלי והתכנוני ביישובים. מדובר בשינוי אסטרטגי במדיניות הממשלה, המעדיפה כעת הסדרת בעלות על פני תכנון – תוך איום מרומז בהפקעה על מי שיסרב לפשרה, מהלך המציב את זכויות הקניין הבדואי במרכז סכסוך מתמשך.

הקפאת פיתוח: תוכניות המתאר הופכות לבלתי ריאליות

הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה דרום אמורה לדון מחר (יום ב') בבקשת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, הפועלת תחת משרד התפוצות, לבטל את תוכניות המתאר הכוללניות לישובים לקיה וכסייפה. תוכניות אלו, הממוקמות לצד כביש 31 (בין צומת שוקת לערד), הוגשו במקור על ידי הרשות ונדונו בוועדה המחוזית כבר בשנים 2021 ו-2022, אך קידומן הופסק מאז.

תוכניות המתאר היו שאפתניות:

• לקיה: הרחבה משטח קיים של כ-7,000 דונם לשטח של 12 אלף דונם.

• כסייפה: הרחבה משטח קיים של כ-15 אלף דונם לשטח של 25 אלף דונם.

מטרתן המרכזית של תוכניות אלו הייתה לרכז את עשרות ריכוזי התושבים הדלילים (כ-20 אלף תושבים בשני היישובים) לישוב אחד בעל גבולות תכנוניים ברורים, כולל צירוף תושבים מריכוזים בלתי מוכרים מחוץ לגבולות הקיימים.

הסיבה לבקשת הביטול, כפי שעולה מדברי הגורמים ברשות, היא הכרה כי "התכנון שהוצע אינו ריאלי וכולל הרחבת פיתוח על תביעות בעלות". מינהל התכנון מוסר כי ההתנגדות הראשונית של הרשות לפני כשלוש שנים, והאימוץ של "מדיניות חדשה של תכנון משולב עם הסדרת קרקע", הפכו את התוכניות הנוכחיות לבלתי ישימות.

מחיר הסכסוך: קרקעות מוקפאות ויזמות משותקת

הליבה הכלכלית-קניינית של הבעיה היא תביעות הבעלות ההיסטוריות על הקרקע. משפחות בדואיות טוענות לבעלות על נתחים נרחבים מהשטחים המיועדים לפיתוח – נתחים המוערכים בכ-70% משטח הקרקע בלקיה וכסייפה.

ראש הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים הנוכחי, יובל תורג'מן, מחזק את עמדת קודמו, יאיר מעיין (ראש עיריית ערד דאז): "יש פה פיל בחדר, וכולם מתנהלים כאילו השטח פנוי… נושא תביעות הבעלות נמצא בסכסוך כבר יותר מ-50 שנה ולכן אין שום הגיון לתכנן על תביעות בעלות שלא ניתן לממשן". תורג'מן מצביע על העובדה שבריכוזי ההתיישבות הקיימים (כסייפה – 15 אלף דונם), שטח הניצול בפועל הוא קטן, ומצד שני יש מצוקת מגורים חריפה. כ-11 אלף דונם בכסייפה משמשים כיום, למשל, כשדות חיטה, אך לא ניתן לבנות עליהם בגלל תביעות הבעלות.

הסכסוכים משרים שיתוק מוחלט על שוק הנדל"ן הפנימי: במצב הקיים, משפחה אחת אינה יכולה לעבור לשטח הכלול בתב"ע (תוכנית בניין עיר) אם יש עליו תביעת בעלות של משפחה אחרת. כלומר, עצם קיומן של התביעות, שאותן רשם משרד המשפטים בשנות ה-70 אך מעולם לא הסדיר, יוצר חוסר ודאות קניינית המונע כל תנועה, מכירה, או פיתוח.

במכתב מ-2018 ציין מעיין כי "תכנון על תביעות הבעלות משבש ופוגע במאמצי ההסדרה… וגורם נזק ממשי… כל תכנון על תביעות בעלות לא יוביל להסדרת התיישבות אלא להשבחת שטחי התביעה והעלאת המחיר של תובע הבעלות במו"מ עתידי". המסר הכלכלי ברור: תכנון ללא הסדרה מעלה את ערך הקרקע לתובעים באופן ספקולטיבי, ומקשה עוד יותר על המדינה לרכוש אותה או להסדיר את הבעלות במחיר סביר.

תוכנית "האולטימטום" הממשלתית: הסדרה תמורת בעלות

הרקע לבקשת הביטול הוא אישור התוכנית הממשלתית לקידום הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב בוועדת השרים לענייני החברה הבדואית במאי האחרון. תוכנית זו מציעה גישה חדשה ואגרסיבית: "הסדרה תמורת בעלות".

התוכנית, שתחל כפיילוט ביישובים כסייפה, מרעית, סעווה, אבו תלול ולקיה, מציבה בפני התושבים אולטימטום קנייני:

1. פשרה: התושבים מוזמנים להיכנס לתהליך של פשרה על הקרקע מול המדינה ולקבל תכנון מותאם.

2. סירוב: בדואי שיסרב להגיע לפשרה – שטח תביעת הבעלות שלו ייגרע מהגבולות הרשמיים של היישוב שבו הוא חי. במקרים מסוימים, המדינה אף תוכל להפקיע את הקרקע.

מטרת המהלך היא לשחרר שטחים נרחבים שהוקפאו עקב סכסוכי בעלות. כפי שמצוין בהצעת המחליטים: "מעל ל־70% מהשטחים אינם משמשים למגורים, תעשייה, שימושים ציבוריים או מסחר, אינם מפותחים ולא ניתן לממשם לייעודם".

התוכנית החדשה מבקשת להפשיר את ההון הנדל"ני הכלוא ביישובים המוכרים ולהשתמש בו לצורך פיתוח ציבורי ופתרון מצוקת המגורים של תושבים אחרים. לפי התכנון, לשטחים שיתפנו בתוך היישובים המוכרים יועברו תושבים מהפזורה הבדואית שאין להם כיום הכרה כישוב, או כאלה המתגוררים ביישובים לא מוכרים (כ-30% מכ-300 אלף הבדואים בנגב).

מבחינה כלכלית, פריסת אוכלוסייה דלילה על פני שטחים כה נרחבים – תוך מניעת הסדרת התיישבות לאוכלוסייה נוספת – אינה מקיימת את התנאים הנדרשים לפיתוח היישובים ומעכבת את מימוש מטרותיהם (פיתוח תשתיות, מסחר ותעסוקה). ראש הרשות תורג'מן הדגיש כי "הנפגע העיקרי מהמצב הקיים זה הבדואי, כי הוא נאלץ להצטופף במגרש מסויים, כי הוא לא יכול, בגלל ענייני תביעות הבעלות, לקנות מגרש בשכונה אחרת."

התנגדות קניינית: הרצון להסדרה על "אדמתם"

מנגד, ההתנגדות לתוכנית האולטימטום אינה נעדרת נימוקים כלכליים-חברתיים. שריף אלאסד, ראש מועצת לקיה, מתנגד נחרצות ליוזמה האחרונה. הוא מביא כדוגמה את הניסיון הכושל בשכונה 30 בלקיה, שטח של 700 דונם שהופקע: "אף אחד לא היה מוכן לעבור לגור בשכונה הזאת… אנשים רוצים לעשות הסדרה על אדמתם ולא רוצים לגור על אדמה של מישהו אחר. התוכנית לא מתאימה למגזר הבדואי".

ראש המועצה מציג עמדה קניינית-חברתית לפיה הזיקה לקרקע היא יותר מסכום כסף, והיא קשורה לזהות ולבעלות היסטורית. התושבים מבקשים הסדרה פרטנית של תביעותיהם בתוך השטח הקיים, ולא כפיית מעבר לשטח שהופקע על ידי המדינה מידי משפחה אחרת. עמדה זו מציבה מכשול תרבותי וקנייני בפני התוכניות הממשלתיות הדוגלות בפיתוח בראייה מערכתית רחבה.

ההחלטה הצפויה מחר בוועדה המחוזית, שתבטל רשמית את תוכניות המתאר הישנות, מסמנת את המעבר הממשלתי מגישת "תכנון במקום" לגישת "הסדרה לפני תכנון". משמעות הדבר היא כי כל פיתוח עתידי ביישובי הנגב הבדואיים יהיה מותנה בפתרון סכסוכי הבעלות הבלתי-מוסדרים, באמצעות מנגנון של פשרה או הפקעה.