בגיל הרך עשויים להופיע בקרב חלק מהילדים תסמיני חוסר שטף בדיבור, וברב המקרים התופעה חולפת מעצמה. אם כן, מהו גמגום ומהם תסמיניו? באלו מקרים מומלץ לפנות לאבחון וטיפול קלינאי תקשורת? וכן כיצד על ההורים ועל הגננת במסגרת החינוכית לנהוג במצבי חוסר השטף של הילד? כל זאת במאמר שלפנינו.
גמגום הינו ליקוי בדיבור אשר גורם לקושי לדבר באופן רציף ושוטף. הסיבה לגמגום אינה ידועה לגמרי, מחקרים מצביעים על שילוב של גורמים שונים לגמגום. כולל גורמים גנטיים, התפתחותיים וסביבתיים שונים שעשויים לגרום לחוסר השטף בדיבור. בגיל הרך, תסמיני חוסר שטף בדיבור עשויים להופיע בקרב כ-5% מן הילדים בגילאי שנתיים שלוש. חוסר השטף משתנה מאוד בין הילדים, והתסמינים המופיעים כוללים בין היתר חזרות על צלילים או הברות בודדות (למשל, ח ח ח חתול), הארכות של המילים ו/או ההברות, שימוש במילות פקק (הוספת מילים או צלילים מסוימים לדיבור השוטף למשל "אה, אה"), הפסקות במהלך הדיבור ולעיתים גם תנועות של מתח ומאמץ בפנים. חשוב לדעת כי ברוב המקרים בהם מופיע חוסר שטף בגילאים הצעירים הוא יחלוף לבסוף מעצמו לאחר מספר חודשים ולעיתים אף יותר. בכל מקרה, מומלץ לגשת לאבחון וטיפול של קלינאי תקשורת. בגילאים הצעירים, האבחון והטיפול הם בעלי חשיבות גם אם התופעה לבסוף תחלוף מעצמה. זאת מכיוון שהגמגום עשוי להתגבר ולהחמיר בעיקר במקרים בהם הילד מודע לאופן הדיבור שלו, וכן במקרים בהם ההורים מודאגים ולא יודעים כיצד לנהוג ובעקבות כך מלחיצים את הילד. התגובות של ההורים ושל סביבתו של הילד לגמגום הן משמעותיות מאוד ועשויות לגרום להחמרת הגמגום, גם כאשר הכוונה היא לעזור לילד לנסות להאט את דיבורו.
ניתן לפנות לקלינאי תקשורת דרך קופות החולים השונות, במכונים אשר נמצאים בהסדר עם קופות החולים, במרפאות הדיבור של בתי החולים, במכוני התפתחות הילד או באופן פרטי. במפגש הראשון עם קלינאי התקשורת יעביר לילד אבחון ויעריך את אופן הדיבור של הילד. לאחר האבחון הקלינאי ימשיך מעקב והדרכת הורים או יחליט על טיפול לפי הצורך. הן האבחון והן הטיפול מועברים לילד באופן עקיף על ידי משחק.
פן חשוב מאוד בטיפול בגמגום וחוסר שטף בגיל הרך הינו הדרכת ההורים. מאחר וההורים הינם המודל התקשורתי של ילדיהם ובעלי השפעה גדולה מאוד על התנהגות הילדים, הדרכת ההורים והכוונתם מאפשרת תחושת הקלה במשפחה ואת שיפור התקשורת עם הילד, מה שלעיתים קרובות אף משפיע ישירות על אופן דיבורו ועל השיפור בגמגום. כך שגם במקרים בהם קלינאי התקשורת יחליט כי אין צורך בטיפול ישיר בגמגום, לעיתים קרובות ההורים יקבלו הדרכה כיצד לנהוג בהמשך בבית, ויוכלו אף להדריך את הגננת והצוות החינוכי כיצד לפעול במסגרת החינוכית של הילד. נוסף על כך לעיתים קרובות קלינאי התקשורת משאיר את הילד במעקב תקופתי, כך שההורים ידרשו להגיע עם הילד אל קלינאי התקשורת אחת לחודש או כמה חודשים לביקורת בכדי לבחון האם יש שינוי כל שהוא במצב הגמגום של הילד, קלינאי התקשורת יעריך מחדש את אופן הדיבור של הילד ובהתאם לכך יחליט כיצד להמשיך הלאה. לפי הביקורת שיעשה הקלינאי, במקרים מסוימים של חוסר שינוי או הטבה במצב הגמגום הילד יישאר במעקב ובמקרים של החמרה הקלינאי יתחיל טיפול שבועי הכולל מפגשים שבועיים קבועים עם הילד והוריו.
חשוב מאוד לפנות לקלינאי תקשורת בכל מקרה של גמגום בגיל הרך, המסגרת הטיפולית הזאת היא חשובה ובעלת משמעות גדולה מאוד, הן לילד שנמצא במעקב כבר מגיל צעיר מה שמאפשר למנוע התדרדרות והפיכת הגמגום לכרוני וקשה יותר עם העלייה בגיל, והן להורים שרמת חרדתם יורדת באופן משמעותי מאחר שהם מרגישים רגועים יותר תחת טיפול והשגחת גורם מקצועי.
אז מה מומלץ לעשות במקרה וילדכם מתחיל לגמגם?
עד שתגיעו לאבחון ומעקב של קלינאי התקשורת, השתדלו להיות סבלניים וקשובים לדברי הילד, המתינו בסבלנות עד שיסיים את המשפט, בשום פנים ואופן אל תשלימו לו מילים או משפטים במהלך הדיבור, גם אם נתקע או מגמגם. אל תעירו הערות הקשורות לאופן בו מדבר כמו "דבר לאט", "תנשום עמוק", "תחשוב לפני שאתה מדבר", התרכזו במה שהוא אומר ובתוכן דבריו ולא באופן בו אומר את המילים והמשפטים .השתדלו לשאול מעט שאלות ונסו לא "לבחון" את הילד לגבי נושאים שונים, חשוב להשתמש בשפה פשוטה יחסית ולהוריד את הדרישות השפתיות. השתדלו להפחית דרישות שפתיות בעיקר במצבי לחץ ומתח שהינם מצבים בהם בדרך כלל הילד מגמגם, למשל כשהילד כועס או נסער ובמקרים בהם אתם ממהרים או לחוצים. אפשר לדקלם עם הילד דקלומים או לשיר שירים שהוא אוהב, בזמן שירה ודקלום לא מופיעים מאפייני הגמגום והם מאפשרים לילד לחוות מצבים של דיבור שטף. בסך הכל, נסו להתייחס לילד כמו אל כל אחד מהילדים במשפחה ולא באופן שונה או מיוחד. והכי חשוב, חזקו את הילד כל הזמן, שימו דגש ודברו על הצלחותיו וכישרונותיו.
לקריאת המגזין המלא
