את חיים טופול לא צריך להציג. שחקן וכוכב בינלאומי, צייר מוכשר, מי שהקים את הסניף של "וראייטי" בארץ ואת "כפר נהר הירדן", מסדרת כפרי הנופש של פול ניומן לילדים החולים במחלות קשות ומסכנות חיים. הוא בעל קסם אישי רב, כריזמה מתפרצת וקול עמוק וחם ומעל לכל וקודם כל, "מענטש", בן אדם.
אם עד לפני כמה שנים חיים טופול היה מזוהה בעיקר עם "כנר על הגג" ו"סאלח שבתי", שבמידה רבה הפכו אותו לכוכב שהוא, היום כפר נהר הירדן נקשר בשמו ותופס חלק ניכר מזמנו וטופול גאה בכך.
לא רבים יודעים שהוא ייסד את "בצל ירוק" אחרי שחרורו מלהקת הנח"ל והיה בין מייסדי תיאטרון חיפה. התפקיד של סאלח שבתי סלל לו את הדרך לתפקידו כטוביה ב"כנר על הגג" בלונדון ומשם לסרט "כנר על הגג" ולקריירה בינלאומית. בנוסף, הוא חתום על פטנטים בינלאומיים רבים, ועוד חלק פחות מוכר אצלו הוא הדיבוב לדמותו של האגריד מסרטי "הארי פוטר". הוא נשוי לגליה, אותה פגש בלהקת הנח"ל, אהבה ממבט ראשון, והם הורים לשלושה ילדים. הסוד לנישואין מאושרים? אהבה, לדבריו. זה הכל. רק אהבה.
"הרעיון של הכפר הוא לתת מקום לנפוש לילדים בגילאי 9-18 שסובלים ממחלות קשות", אומר טופול, "שבוע בלי המשפחה. אנחנו מעניקים להם את הכיף של החיים. במקרים מסוימים, כשיש במשפחה יותר מילד אחד שסובל מהמחלה, ולצערנו זה קיים, אנחנו עושים סופשבוע ארוך למשפחה כולה, כולל האחים הבריאים. כל מחזור של נופש מיועד למחלה מסוימת, דבר שמאפשר לנו להביא רופאים ספציפיים למחלה. אנחנו מטפלים בכ-22 מחלות קשות".
מה זה עושה לך באופן אישי?
"שובר לי את הלב. את לא מאמינה כמה מחלות מסכנות חיים יש, כמה הילדים האלה סובלים. עד היום, כשאני מסיים סיור בכפר, ואני שם פעם בשבוע, אני יושב באוטו ובוכה חצי שעה. הנופש מעורב, לבנים ובנות, יהודים וערבים, ורוב הילדים מגיעים אלינו מבתי החולים, אז הם כבר מכירים והם חברים. למדנו שכשחולים החברות הרבה יותר עמוקה וחוצה דת, גזע ומין. כל השאר זה שטויות. כל הרופאים, ואני מדבר על עשרות במספר, מתנדבים. זה לא יאומן. כך גם רוב האחיות והמדריכים. יש לנו 17 איש בלבד שעובדים בכפר ומקבלים משכורת. כל השאר מתנדבים, יהודים וערבים. יש הרגשה של תחושת שליחות, מצדי ובעיקר מצד כל המתנדבים. אני חושב שזה הדבר הכי חשוב שעשיתי. לא יותר ממשפחה, אבל בטח יותר מקריירה".
מי מתקצב? המדינה עוזרת?
"קצת. משרד החינוך בעיקר ובאמת מגיע קרדיט על כך לשר החינוך שי פירון שנכנס לעסק ועזר לנו, וגם משרד הבריאות. השאר זה תרומות מאנשים טובים. זה לא בזכותי, זה בזכות המקום. אני גאה לומר שיש הרבה תורמים ששמים הרבה כסף ולא מבקשים שלט, ואני מדבר על תרומות של מיליונים, מהארץ בעיקר. ואם יש שלט, אז הוא צנוע".
נושא הנתינה אינו זר לטופול. כשצולם הסרט עליו "החיים כבמה" לערוץ הראשון סיפר אחד המרואיינים כיצד נוצרה החברות ביניהם: שניהם גרו אז באותו רחוב בתל אביב, בקושי הכירו. שלום, שלום ומפגשים אצל חברים משותפים. טופול כבר היה שחקן עסוק, אותו אדם התפרנס בקושי ונקלע למצב כספי קשה. הוא היה או0בד עצות. לא ידע מה לעשות. יום אחד דפיקה בדלת, טופול בפתח, הושיט לו צרור שטרות ואמר: "קח. תחזיר כשתוכל". מאז הם חברים טובים. החברות היא ערך עליון אצלו, העידו כל חבריו שרואיינו לסרט. טופול, אגב, סירב שהקטע הזה ייכנס לסרט. "נו, כן, אז מה"? הוא פוטר אותי כשאני מנסה לשאול אותו על זה, "תעזבי. אני מאמין במתן בסתר".
"הקמת הכפר הייתה המשך טבעי לפעילות שלי ב'ווראייטי'," אומר טופול, "למעשה אני הקמתי את 'ווראייטי' בארץ". מעשה שהיה כך היה: השנה היא 1967. צביקה זמיר, שהיה אז הנספח הצבאי בלונדון, מתקשר לטופול, שבדיוק מככב על הבמות שם עם "כנר על הגג", ומבקש ממנו להגיע מיד לשגרירות. "באתי והוא אמר לי שעומדת לפרוץ מלחמה וצריך לדאוג לאפשרות לשלוח כמה שיותר אמבולנסים לארץ. זה היה חודשיים לפני פרוץ המלחמה, האווירה בארץ קשה עם אמירות כמו 'האחרון מכבה את האור'. אמרתי לו 'מה אתה רוצה ממני? מה לי ולזה'? הוא אמר לי שיש איזה ארגון שבדיוק פורסם שקנו אמבולנסים, שאפנה אליהם. פניתי. לא היה לי שמץ של מושג מה זה הארגון הזה. הם הסבירו לי שמדובר באמבולנסים שנועדו להסיע ילדים חולים ונכים. אמרתי: 'בסדר, אבל אנחנו צריכים את זה. עומדת להיות מלחמה'. המנהל של הארגון שם חשב ואמר לי: 'אתה יודע מה, אם אתה מוכן להקים 'וראייטי' בישראל, אז נשלח'. לחצנו יד. לפני שאמרנו ג'ק רובינסון פרצה המלחמה ולפני שאמרנו רובינסון היא נגמרה ולא היה צורך באמבולנסים. חזרתי ללונדון להמשיך להופיע, ערב אחד אני עולה לחדר האיפור שלי אחרי ההצגה ושניים מ'ווראייטי' מחכים לי שם ואומרים: 'הבטחת'. כך נולד הסניף בארץ, שעד היום פועל".
מאז שנפתח כפר נהר הירדן, באוגוסט 2011, נפשו בו כבר מעל 3000 ילדים ומשפחות בכ-90 מחזורים, מהארץ ומהרשות הפלשתינית. הכפר ממוקם בגליל התחתון, "עם אחד הנופים הכי יפים בארץ", מציין טופול, והוא משתרע על פני 250 דונם. בכפר בריכת שחייה גדולה, אולם ספורט גדול, מדשאות ענקיות, מתקני ספורט אתגרי, רכיבה על סוסים ופינת חי. "גן עדן עלי אדמות, עם אנשים טובים", אומר טופול, "את יודעת מה זה עבור ילד נכה, אפילו בכיסא גלגלים, לטפס על קיר במתקן האתגרי ולרדת ממנו באומגה? החיוך לא יורד לו מהפרצוף. זו חוויה שמרוממת אותם".
אתה מוצא את עצמך נקשר לילדים?
"כן, בהחלט. את חלקם אני מכיר באופן אישי, אותם ואת הוריהם. אני יותר משמח לראות ילדים שחוזרים כל שנה, שמצבם משתפר. לצערי אנחנו לא יכולים לתת לכל ילד יותר מפעם בשנה, כי הביקוש גבוה. יש לנו שם 96 מיטות ועל כל ילד, תלוי במחלה, יש מטפל. במחלות הקלות, כמו סרטן, כן, סרטן זה מחלה קלה אצלנו, יש מטפל על שניים. יש לנו ילדים שצריכים שני מטפלים כל אחד בגלל מצבם".
את כפר הנופש הראשון ייסד פול ניומן בשנת 1988 בקונטיקט, ארה"ב. עם הזמן זה הלך והתרחב והפך לארגון בינלאומי הכולל 16 כפרים ברחבי העולם. עבור טופול, הקמת הכפר הייתה המשך טבעי לפעילותו בארגון "ווראייטי". "הייתי אז שגריר בינלאומי של 'ווראייטי'. הייתה אלי פנייה להקים כפר כזה בארץ. נפגשתי עם פול ניומן, שלקח אותי לראות מה הוא עושה, זה מצא חן בעיניי, הגעתי ארצה, הצגנו את הרעיון בפני מנהלי בתי חולים לילדים בארץ והם אהבו. אנחנו מהווים שלוחה של בית-חולים פורייה ויש לנו גם חדר טיפול נמרץ".
הכפר זהה לשאר הכפרים שהקים פול ניומן?
"בשום אופן לא. אנחנו היום נחשבים לכפר הדגל שלהם. אנחנו היחידים שעובדים כל השנה, בשאר הכפרים בעולם זה בדרך כלל מחנות קיץ. הם עכשיו לומדים מאיתנו. מה שלמדנו מהם זה שהמדריכים אינם על תקן של מפקדים אלא יותר על תקן של חברים, בגובה העיניים עם הילדים. הם צוחקים איתם, משתטים איתם. אנחנו משתדלים שלא יהיה רגע בו הילדים יהיו עצובים, למרות שיש להם סיבות טובות לכך".
חיים טופול כבר בן 80, לא רואים עליו, ועסוק כמו תמיד. פה צילומים, שם ראיונות, פה הוא עושה קריינות (לחדשות ערוץ 10, "זה היה רעיון של יעקב אילון", וכשהייתי אצלו הפסיק את הראיון כדי להקליט קטע קריינות לתחנת רדיו), מסרב להצעות להצטרף לפוליטיקה שמגיעות אליו ממפלגות שונות או להצעות לתפקידים בתיאטרון, כי שיטת העבודה בארץ, 4-6 הצגות בחודש, לא מתאימה לו. "אני רגיל ל-35 הצגות בחודש. ככה אני עובד. ככה התרגלתי. בארץ השיטה אחרת ולי קשה עם זה". אין לו זמן פנוי ויש לו המון תוכניות לעתיד. "אני מאמין בעבודה קשה", הוא אומר. על הפרק תערוכה חדשה של פורטרטים שהוא מפליא לצייר, אלבום שירים חדש, יש לו קול בריטון עמוק ומדהים, הוא מסיים לכתוב מחזה ועומד לצלם סרט באנגלית שכתב, "וגם אשחק בו, בשם 'דה לאסט מישן', על חבר שלי, צביקה מלחין מהמוסד, שהיה בן אלו שתפסו את אייכמן". בגילו ובמצבו, הוא יכול להרשות לעצמו לעשות רק מה שהוא אוהב ושמעניין אותו. "תמיד עשיתי מה שאני אוהב ומה שעניין אותי", הוא מחייך, "אף פעם לא עשיתי משהו שלא רציתי או שלא עניין אותי. אוי ואבוי אם לא אוהב את מה שאני עושה".
לא הגיע הזמן שתקבל את פרס ישראל?
"זה חשוב? פרסים לא חשובים לי. אף פעם לא היו. קישון תמיד רצה ואני אף פעם לא הבנתי אותו. זה ממש לא משנה לי. קיבלתי לא מעט פרסים בימי חיי בארץ ובחו"ל, כולל כינור דוד כאן וגלובוס הזהב פעמיים ומועמדות לאוסקר, אז מה? זה באמת לא משנה. מה שחשוב לי זה שהמשפחה שלי והחברים שלי יעריכו את מה שאני עושה. זה מה שחשוב".
לקריאת המגזין המלא
