קורה שלפעמים לילד שלכם יש הברקה אבל כזו שגורמת לכם שמחה ועצב גם יחד? אז היום, הגיע הילד מבית הספר ובישר לי שהוא מרגיש בודד ורוצה להכיר יותר חברים בעיר מגורינו. הוא צודק: זו אכן בעיה מכיוון שהילדים בכיתה שלו מגיעים מצפון ומדרום וקשה לרקום חברויות מחוץ לשעות הלימודים.
מצד אחד, שמחתי כי הוא הצליח לבטא את עצמו ולדייק את התחושות שלו וגם לבקש עזרה באותה נשימה. הידד האח! מצד שני, כמובן, נצבט לי הלב ובאותו הרגע, כמו כל אמא דואגת והיסטרית קלות, שלפתי נייר ועט והצעתי שנחשוב על פתרונות. אחרי שפסלנו כמה רעיונות, מסיבות שידועות אך ורק לגוזל, ננעלנו על האפשרות למצוא חברים חדשים בחוג חדש ומפה לפה נפל הפור על חוג ג'ודו.
יש לציין שבפעם האחרונה שהלכנו לשיעור ג'ודו לדוגמה, הגדיל הגוזל לעשות ובשנייה שראה את החדר עם המזרונים הכחולים, ברח כל עוד נפשו בו, כך שלא היו לי ציפיות גדולות מידי מהשיעור הזה.
אפרופו ציפיות – בניגוד לציפייה שלי לראות ילדים שקטים וממושמעים שקופצים לכל פקודה של מדריך כביר מימדים וחמור סבר אך טוב לב, רחום וכריזמטי, התגלה שיעור הג'ודו המקומי שלנו כבוקה ומבולקה ואילו המדריך התגלה כג'ודוקא חינני, שחור-חגורה ובמשקל קל שמנהל מדיניות "אח שלו" עם הילדים.
החדר קטן המימדים המה ילדים בגדלים, משקלים וצבעי חגורות וחליפות שונים. המדריך התנייד כאחוז תזזית בינם לבין 3 בני תשחורת (נער ושתי נערות) שהתאמנו ללא כל הסבר ברור בשלב זה על מזרון צדדי לבין המזכירה שנכנסה לפחות 3 פעמים במהלך השיעור ובידיה ניירת. לרגע התבלבלתי וחשבתי שנקלענו, שלא בטובתנו, לבית חולים מכיוון שכפי הנראה זה היה עניין של חיים ומוות שלא סבל דיחוי עד סוף השיעור. החליפות הלבנות שהתרוצצו שם אף הן לא תרמו להפחתת הרושם הזה. גם בן התשחורת שאמור היה להיצמד לגוזל במשך השיעור ולמלא אחר כל מאווייו ומשאלותיו, העדיף – כנראה בצדק – להיצמד ל-2 הנערות שהיו עסוקות בתרגילים למתקדמים. רק בסוף השיעור התגלה שהם שם כתגבורת ותפקידם לשמור על הילדים בעת הקרבות – נקודת זכות גדולה שהייתה אגב ממש במקום כי כבר התחלתי לפתח מיגרנה קלה מעודף הברדק.
יחד עם זאת ולמרות כל הרעש, הבלגאן והסחות הדעת (מישהו אמר 'קשיי ריכוז'?), הפעם הגוזל נשאר עד סוף השיעור (כבר התקדמות) וצפה בנעשה ברוב עניין ובתשומת לב. לילד ששאל אותו אם הוא רוצה להתאמן ביחד, הסביר שהוא כרגע בעמדת משקיף. זה בסדר, גם באו"ם יש משקיפים, אז למה לא בחוג ג'ודו?! בסוף השיעור, הוא דיווח לי שאסף את כל המידע שהיה דרוש לו, שזה בדיוק מה שחלם עליו (במיוחד ההפלות) ושהוא מעוניין להגיע לשיעור נוסף. כל הדרך הביתה, יש לציין, לֻוותה בניסיונות חוזרים ונשנים שלו להפיל אותי.
אז אנחנו נגיע לשיעור נוסף, למרות שהפעם כנראה אהיה אני זו שאברח כל עוד נפשי בי למראה המזרונים הכחולים.
מקור הפוסט בבלוג אוף גוזל.
