כמו כל האימהות שהבן הבכור שלהן מגיע לגיל 18, גם אני התרגשתי, מאוד התרגשתי. איך כבר עברו 18 שנה? אבל עם ההתרגשות באו הדאגות – הבן שלי "על הרצף", ועומדים בפניו אתגרים אחרים…
כמו כל האימהות שהבן הבכור שלהן מגיע לגיל 18, גם אני התרגשתי, מאד התרגשתי. איך כבר עברו 18 שנה? אבל עם ההתרגשות באו הדאגות – הבן שלי "על הרצף", ועומדים בפניו אתגרים אחרים.
הוא מאד רוצה להתגייס לצבא, אבל עדיין לא ברור אם יוכל להתנדב. בכל מקרה העניין נדחה – הוא זכאי להמשיך ללמוד עד גיל 21, (אם ירצה) ועד אז אולי נמצא פרויקט גיוס מתאים. יש יפים וחשובים, אבל אין מספיק לכולם. אולם, די ברור שהאתגר הגדול מכולם, יהיה התעסוקה.
מגיל 21, ועד גיל 67, באופן רשמי התעסוקה אמורה להיות לפחות שליש מהחיים שלנו. היא מעניקה לנו משמעות, נותנת לנו סיבה לקום בבוקר, ערך עצמי ופרנסה. העולם החברתי וההזדמנויות לפגוש אנשים חדשים במקרים רבים נוצרים סביב מקום העבודה.
ומה יקרה עם בני וחבריו "על הרצף"?
האם הוא ימצא מעסיק שיראה בו את הקסם הכישורים והיכולות, מעבר למגבלה?
האם ימצא סביבת עבודה שתאתגר אותו, תעניין אותו ותקבל אותו כפי שהוא? האם חבריו לעבודה יתייחסו אליו כחלק מהם, בכבוד ובחום, ולא יתנו לו לחוש בדידות?
בפני בוגרים צעירים על הרצף, עומדות מספר אפשרויות, נהוג לחלקם על פי "תפקודים" :
1. עבודה מוגנת, במפעל מוגן. לפעמים העבודה חזרתית, של פעולות פשוטות, נוחה ונעימה לילדנו האוהבים את המוכר והבטוח, אך צריך להיזהר שלא לשעמם אותם, וליצור הזדמנויות מספיק מגוונות. עבודה מוגנת נחשבת מתאימה לתפקודים נמוכים עד בינוניים, ו/או לאנשים על רצף האוטיזם הזקוקים להשגחה והגנה. צריך להיזהר מהסטיגמה ש"אוטיסטים יכולים לעשות אותו דבר כל היום ולא להשתעמם" – חלקם יכולים, אך לא כולם, ונדרשת התאמה אישית. כדאי לנצל כל הזדמנות ללמידה והרחבת היכולות וההתנסויות גם כשנמצאים במסגרת מוגנת.
2. עבודה נתמכת: עבודה בשוק החופשי, עם תמיכה וליווי של איש מקצוע, התומך בעובד וגם במעביד, על פי הצורך. יש מגוון עבודות אותם צריך להתאים לכישורי האדם וחשוב מאד ליצור מצב של WIN-WIN כדי שההצלחה תביא להעלאת המודעות והרצון של המעסיקים לגייס עוד עובדים עם אוטיזם. נחשבת מתאימה לתפקוד בינוני עד גבוה.
3. עבודה "רגילה" בשוק החופשי, מאפיינת בעיקר בוגרים בתפקוד גבוה, עם נטייה לזכור הרבה פרטים קטנים, דייקנים, ומצליחים מאד בלימודים אקדמיים. חלקם מצליחים להתקבל למקומות עבודה, עם או בלי הנחייה וליווי, אך לחלקם קשה מאד בגלל החוסר ברשת חברתית, קושי לעבור ראיון עבודה ולפענח "בין השורות" את כוונת המראיין, שפת הגוף שלו, ואי יצירת קשר עין במהלך הריאיון.
חלקם לא מזדהים כאנשים עם אוטיזם, או אספרגר, וגם אם הם מתקבלים לעבודה והם עובדים מצטיינים, לעתים נקלעים לסיטואציות שהם לא מצליחים לפענח נכון, מסתבכים בתגובה לא נכונה למנהל, חוסר הבנה של קודים והתנהגות המצופה מהם, ומתקשים להחזיק במקום העבודה לאורך זמן.
ככל שהעמיתים והמנהלים יבינו את הקשיים ולא יפלו לסטיגמות, למשל ש"אנשים עם אוטיזם נוטים להתבודד ולא מעוניינים בקשרים חברתיים", יהיה יותר קל להתגבר על קצרים בתקשורת ותהיה נכונות להבליג ולקבל, הסביבה תהיה פחות מנוכרת והעובד ירגיש פחות בודד. מומלץ לקבל הנחייה והכשרה החל מהכנה לעבודה ולתהליך החיפוש ובהמשך גם ליווי למעסיק.
לילדים שלנו יש כישורים ויכולות. אם מזהים את הנישה שתגרום להם אושר ותאפשר להם לפרוח ולהפיץ את אורם, המעסיקים ייהנו מעובדים נאמנים, חרוצים, ישרים אשר יבואו בשמחה לעבודה ואף סביבת העבודה תרוויח אם תלמד לקבל, להכיל, ולגלות סובלנות ואמפתיה לכך שלא כולנו זהים אחד לשני.
שונים אך שווים!
ורק מילה על חוק לרון – החוק במקור בא לאפשר לאדם עם מוגבלות לעבוד ועדיין לקבל שכר, אך בפועל הוא מגביל את השכר שהעובד יכול להרויח מבלי שתיפגע קצבת הנכות שלו.
אמנם הורחבו המדרגות לאחרונה, ואנו מקווים שיגיעו שיפורים נוספים, אבל לא כדאי ליפול לשיקולים של "כמה שעות כדאי לנו לעבוד כדי לא לפגוע בקצבה", מצב זה יוצר תקרת זכוכית אוטומטית בה אנו ו/או ילדנו עובדים כדי לשרוד ולהרוויח את המינימום, במקום לעבוד כדי ליהנות, להתקדם, לצאת ממעגל העוני ולקפוץ למדרגות שכר הרבה יותר גבוהות, בתפקידים יותר בכירים.
המצב האבסורדי של הצורך לעבוד פחות כדי להפסיד פחות טעון תיקון, אבל בינתיים בואו לא ניתן לו לנהל לנו את החיים!
מתוך דף משתלבים ברצף
