תהל שומרת אותי אמא נצחית לתינוקת כבר 9 שנים!
מעולם לא שאלתי את עצמי למה זה קרה לי. ברור לי לחלוטין למה: כי אני יכולה.
ואולי כי פעם היה לי חלום לאמץ ילד שאף אחד לא רוצה, מהסוג הכי קשה שיש. ואולי זו הייתה דרכו של היקום כי הוא מכיר אותי והוא רק חסך לי את הבירוקרטיה.
היינו זוג מאושר עם עילאי בן שנה וחצי כשתהל עשתה התגנבות יחידים ונכנסתי להריון לא מתוכנן. ההריון עבר מושלם ובאורח פלא גם הלידה. נולדה לי תינוקת קטנטנה ומאוד נוחה.
בגיל 3 שבועות היה האשפוז הראשון. הילדה לא עלתה במשקל.
גילו שיש לה קושי בנשימה וכל האנרגיות שלה הלכו על ניסיונות לנשום. הורים מתלוננים שהילד קם כל רגע ומשגע אותם בלילה. תהל לא הייתה קמה לאכול פשוט כי לא היה לה כוח. הייתי מכוונת שעונים מעוררים כל 3 שעות כדי להאכיל אותה. כל האכלה של 30 מי"ל הייתה לוקחת שעתיים. כל היום שלי סבב סביב ההאכלות של תהל.
בגיל 4 חודשים הייתה נורת אזהרה ראשונה: שמנו לב שהיא לא יוצרת קשר עין. הפנו אותנו לבירור נוירולוגי.
מכאן נורות האזהרה הפכו לשלטי חוצות מהבהבים עם סאונד. שם הבנו בפעם הראשונה שמשהו גדול קורה. נתנו לנו רשימה ארוכה של בדיקות דחופות למחר. אני לא חושבת שיש בדיקה שתהל לא עשתה.
הבנתי שמחר החיים שלנו הולכים להשתנות. הוויז הפנימי שלי אמר לי "חשבי מסלול מחדש". אמרתי לעצמי, עכשיו זה רגע מכונן בחיים שלך- בנקודה הזאת את צריכה להחליט איך תהיי בתוך סיטואציה שאת לא יודעת עדיין מה היא, איך היא נראית ואיך היא נשמעת אבל את יודעת שהיא ע-נ-ק-י-ת!
הבנתי שקיבלתי שק ענק של לימונים חמוצים ובחרתי להוסיף את כמות הסוכר המקסימלית.
החלטתי שאני הולכת לנהל את זה ולא להפך – בדיעבד ההחלטה הזאת גרמה לי להיות מי שאני היום.
כל הבדיקות יצאו תקינות, הילדה לעומת זאת – פחות. קראו לזה עיכוב התפתחותי שמאוחר יותר הבשיל לכדי אוטיזם, פיגור ו-c.p.
מהרגע הראשון היה ברור לנו שאנחנו לא מתביישים בה ושהסביבה תתייחס לתהל כמו שאנחנו נתייחס אליה וזה התפקיד שלנו.
תהל הייתה בוכה שעות בכי צורמני ובלתי פוסק. היא חייכה פעם ראשונה רק בגיל 3, הייתה באי שקט תמידי ומעולם לא זחלה על הבטן אלא רק על הגב.
אף אחד חוץ מאיתנו מעולם לא האמין שתהל תלך עד שתמר, מתנדבת של עמותת "עת לעשות" נכנסה לתמונה.
יום אחד אני מחכה לקחת את עילאי מבית הספר ומקבלת מתמר סרטון. אני רואה ולא מבינה מה אני רואה- הילדה לא הולכת, היא רצה! אני שלחתי ילדה לא הולכת ופתאום אני רואה אותה רצה. אני לא מעכלת מה אני רואה, יושבת באוטו בוכה וצוחקת. נמצאת בהלם טוטאלי. וככה, בזכות תמר, מתנדבת של "עת לעשות" תהל התחילה ללכת.
מהנקודה הזאת, תהל התחילה להשתתף באופן קבוע בפעילויות העמותה עם מתנדבות מדהימות!
לפני שתהל יצאה לשבת שלמה עם העמותה בפעם הראשונה לא ישנתי כל הלילה. תהל היא ילדה קשה. מעולם לא השארתי אותה עם אף אחד חוץ מאמא שלי. צריך להכיר אותה, ללמוד אותה. אבל שכנעו אותי ושחררתי.
הבאתי את תהל לנקודת האיסוף של השבת. זה היה המפגש הראשון שלי עם העמותה ונדהמתי לראות ילדים עם כל סוגי המוגבלויות מוקפים בנוער עם חיוך ענק סבלנות ואהבה עצומה בעיניים.
במוצ"ש, כשהלכנו לאסוף אותה, הילדה לא רצתה לחזור הביתה ובשום אופן לא רצתה להיכנס לאוטו, בכי דמעות צרחות.
שם הבנו שעשינו משהו נכון.
"עת לעשות" שינו לי את החיים! הם נכנסו לחיינו בדיוק בשלב שכבר נגמרו לי הכוחות, פתאום יכולתי לבלות זמן רגוע בלי דריכות, יש לי זמן איכות לבלות עם הבן הגדול, זמן להשקיע בזוגיות, אני יודעת שהיא נמצאת בידיים אוהבות. אני יכולה סוף סוף לנשום. ומעל הכל- הפסקתי להרגיש לבד.
מבחינת תהל, השינוי עצום, היא עברה קפיצה קוגניטיבית מדהימה! הפכה להיות ילדה שמחה. יש לה פתאום חיי חברה, פשוט לא יאמן שמדובר באותה ילדה. ותהל הולכת! היא הולכת!
העמותה המדהימה הזאת נותנת למאות משפחות נוספות ברחבי הארץ בדיוק מה שהיא נותנת לי- מתנה לחיים.
הפחד הכי גדול להורה לילד עם צרכים מיוחדים הוא מה יקרה ביום שהוא כבר לא יהיה פה. בזכות העמותה כבר אין לי את הפחד הזה. העמותה גרמה לי להאמין שתהל תהיה בסדר.
עכשיו התפקיד שלנו, הוא לדאוג שפעילות העמותה תמשיך. הקורונה פגעה בה קשות והיא נמצאת בימים אלו בקמפיין גיוס המונים. תרמו עכשיו בלינק המצורף ותהיו חלק מנס שמתרחש כל יום. אצלנו, אצל תהל ואצל עוד מאות משפחות.
קישור לתרומות לעמותת "עת לעשות".
